בעוד כמה שעות ואחגוג את יומי ה שביעי באחד המקומות הקשוחים והיפים במסעותי.
עדשת המצלמה אינה מסוגלת להעביר את הלך הרוחות כאן ואת עוצמת הטבע שמתפרץ בכל פינה באיים. לקח לי כמה ימים להבין עם עצמי מה ככ הקסים אותי המקום הזה - איי פארו.
היום בעשרה ל 2. כשצעדתי ונלחמתי ברוחות עזות לתחנת האוטובוס שמתי לב שאי אפשר כמעט להבחין בכיוון הרוח (אין עצים ואין שיחים,אין כביסה) אבל בהחלט אפשר להרגיש ולשמוע את שאגת הרוח. הרוחות מתחילות ביבבה אדירה ממרומי ההרים המקיפים את העמק ואז בשניות מרגישים את הדחיפה של הרוח שגולשת מההר מלווה ברעש מיילל כמעט מכני משהו. רגע עוצמתי שאיתן הטבע עבר בסמוך. וריחם עלי. ככה זה כבר 3 ימים של מזג אוויר פסיכי, מרגש, רועש, מלהיב ומאד לא סולח.
איך זה קשור? כמו הרוח שלא רואים, זו ההרגשה שלי כאן. יש פה משהו שהיה פעם אצלנו בארץ. הכל פה מאד צנוע. הכל פה מאד נעים ורגוע. למה? כי יש פה הבנה שהחיים ומזג האוויר וההישרדות היומית חשובה יותר מהכל.
"ארץ האולי"- ככה תושבי האי מכנים את 18 איי פארו. הכל כאן בספק. אולי יש תחבורה ציבורית . אולי יש עבודה ואולי בכלל אפשר לנסוע לעיר הקרובה. מי שקובע הם איתני הטבע ושום דבר לא יכול עליהם. ההפנמה הזו מדהימה לדעתי, ומדגישה את הקשר האדוק שיש לפארוזים עם נחלתם. אלו איים שהיו מנותקים כמעט לגמרי במשך מאות שנים משאר העולם,( רק אוניות היו מגיעות לכאן)החיים היו ועדיין קשים כאן ללא פשרות ובו זמנית הם זכו למרחבי טבע מרהיבי עין ומעוררי קנאה והשראה.. אפילו בעח החיים כאן מתנהגים שונה מכל מה שפגשתי עד היום. בכל דקה ביום הטבע משווייץ ביופיו והחורף מקצין את זה כפליים. הפארוזים חיים כאן מהטבע כמעט בצורה מוחלטת. מהדגה מסביב לאיים ובעח ביבשה. אין אפשרות לחקלאות יציבה באיים ואם כן זה במינונים קטנים ביותר.
איני יודע לאן אני ממשיך מכאן, אני כן יודע שהסקרנות מיום ליום רק גוברת.
איני יודע מה יוליד מחר אני כן יודע שהחיים חייבים להמשך כמו כאן.
אני מרגיש מאד זר ושייך לגמרי באותה נשימה.
אני מרגיש ששאלות רבות מנשבות בתוכי. וככל שהזמן חולף ,תשובות להן לא אקבל.
פעם הייתי מתעצב מזה. כיום במדינת האולי, אני מבין שגם בלי תשובות זה בסדר גמור, ואולי מחר אקבל מענה.
תמיד מדהים אותי איך זרעים שנטמנים בראשנו, בסופו של דבר יקלטו יראו ניצנים של המשכיות ויצוצו להם בשלב כלשהו של החיים.
אז שיהיה המשך שבוע חמים מאיי האולי החורפיים.
ואולי ימים יותר אופטימים לכולנו.
