ובכן, חברים. מדורה, אוהל קטן ליד הנהר הוא כל מה שאי פעם ביקשתי (וקצת סושי אם אפשר).
מקום שקט, בלי כללים, בלי בגדים ובעיקר בלי מדרגות נעות שרצות עד השמיים וחזרה.
ואז הגעתי להונג קונג.
!
שזו עיר/ מחוז/יישות לא ברורה. כי עד עכשיו לא באמת הבנתי מי בעל הבית כאן.
.
זו לא עיר, זו קופסת זכוכית צפופה שמישהו דחף אליה את כל העולם ואישתו, ואז החליט לצפות אותה ביערות והרים וימים. הבניינים כאן מטפסים לגבהים שגורמים לורטיגו עם מביטים מלמטה. כל פיסת אדמה היא יקרה יותר מכל מטמון שאי פעם חיפשתי. נראה כאילו המקום הזה פוחד מהרעיון של מרווח פתוח.
ובכל זאת...
הנוף. הרים ירוקים, צוקים תלולים, מאות קמ של שבילים נסתרים. בתוך חמש דקות של נסיעת מטרו, אתה כבר עמוק בג'ונגל הסיני , ונושם אוויר נקי וצופה למטה על מיליוני החיים האלה שנדחסים יחד. זה ביזאר ולא נתפס לי כמה דחוס כאן. לא זוכר שראיתי מקום כזה מיוחד בעולם המערבי. הצפיפות המטורפת והטבע הפראי ביחד שזורים בטבעיות. אחרי כמה ימים של הליכה בהרים הבנתי משהו- העיר המטורפת הזו מנסה לברוח מעצמה, וכל מה שהיא צריכה זה לפנות מעבר לפינה.
אני, כמובן, לא הייתי גר כאן. הלב שלי דורש את השלווה של עמק עם אגם או מדבר אינסופי ואת החופש לנדוד כשבא לי ולא מתי שהשלטון המקומי יחליט אם אפשר. אני מעדיף את חברתם של הכוכבים על פני אורות ניאון מסנוורים.
אבל... אני חייב להודות. לראות איך יצורים שונים מכל העולם באים לכאן ובונים לעצמם חיים, קהילה, וסדר מתוך כאוס כזה זה מעורר השתאות ומדהים.
זאת הרוח האנושית, שמסרבת להיכנע לטופוגרפייה קשוחה וסלעית ולמקום שנגמר. אז היא פשוט בונה לגובה, הצידה, ואפילו קצת באלכסון.
אני מניח שלכל אחד יש את האוהל השקט שלו, אפילו אם הוא נמצא בקומה ה- 97 של מגדל בוהק.
בתמונה - נווד מזרחתיכוני מזיע! את נשמתו באחת הפסגות הכי יפות שיש מעל קופסת הזכוכית של הונגקונג.
