אני לא יודע לאן ממשיך מכאן מחר, אבל זה בדיוק הקסם שבדבר. השביל עצמו יספר לי לאן לפנות, הרוח תלחש לי מתי לעצור, והשמש תזכיר לי מתי להמשיך.
לא סוחב הרבה על גבי. תרמיל קטן וזול שקניתי ב2 ש”ח אצל תאילנדי חייכן, ליטר של מים חמימים, מחברת שהבאתי מארץ לפני 4 חודש וכמה מנגינות ששורקות לי בראש. זהו.
לפעמים אני מוצא נהר ושוהה שם כמה ימים, ולעיתים עיירה תוססת ועמוסה בתיירים אבל לפעמים אני פשוט ממשיך על האופנוע או בטרמפ חפוז שמצאתי.
העולם רחב מספיק בשביל שלא אצטרך למהר.
בכל יום שאני צועד על החוף של הכפר בו אני גר, אני מבחין בטבע שעוטף שם הכול פשוט, אבל גם מורכב להפליא. העצים נראים שלווים, אבל שורשיהם נאבקים על מקום למקור המים. הנהר זורם בחופשיות, אבל כל אבן בקרקעית נאבקת עם חברותיה ומשנה את דרכו של הערוץ. כך גם בני האדם—נראים שלמים מבחוץ, וחיוביים אבל בתוכם מתפתלים זרמים מכל הסוגים, שאלות לא קלות, וחלומות אסורים.
אני אוהב את המורכבות הזאת. לא צריך להבין אותה עד הסוף, רק לתת לה להיות.
הא כן, מי שמחפש אותי, כנראה שלא ימצא. מי שהולך בדרכו, אולי ניפגש.
