יש רגע אחד בנדודיי שלא משנה כמה פעמים הוא
מגיע הוא תמיד תופס אותי לא מוכן. לא רגע הסערה שקרעה לי את הצורה, לא הלחות הבלתי נסבלת על הגוף, אפילו לא הפעם שבה ניסיתי לבשל אורז עם מים ים
(אל תשאלו).
אני מדבר על הרגע שבו צריך להיפרד.
ישנם אזרחי העולם, זרים רבים שאני פוגש על שבילים כפרים, בשוק מקומי, ליד כספומט חבוט שבאופן מפתיע פולט שטרות. ופתאום הם מזמינים אותך הביתה, מגישים תה, דוחפים אוכל לצלחת שלך לפני שהם משחררים אותך חזרה לטבע.
ובתוך כל החום הזה, אתה פתאום מגלה קסם שקורה תמיד:
הלב מתרכך מעל הממוצע, שלהם ושלי .
וזה ככ נעים:)
ואז מגיע הבוקר. הרגע שלא רצית שיגיע.
והם נפרדים כמנהגם ומנפנפנים לשלום, ואני תמיד תוהה עם לתת חיבוק או לא. בסוף אני מלמל לעצמי: פאקאיט שיהיה, ונותן חיבוק ים תיכוני חם וארוך. ומנפנף להם בחזרה.
אבל בפנים אתה אומר לעצמך.
"נו באמת. שוב פעם להתרגש? שוב פעם להיקשר לאנשים שאני עוזב?!"
אבל כן. שוב. תמיד שוב.
וזה קצת עצוב, כי אולי באמת לא אראה אותם יותר.
אבל זה גם יפה, כי אולי באותה מידה אני אראה אותם דווקא בלב של מישהו אחר שאפגוש מחר.
כי ככה זה בעולם הגדול: אתה ממשיך ללכת, ומגלה שהרבה מהאנשים בו- פשוט טובים! לא מושלמים, לא מלאכים, ולא תמיד מחייכים, אבל טובים. מאד. כאלה שפותחים דלת, מביאים צלחת, ומציעים מיטה וסיפור אישי ולעיתים גם גם יותר...
השביל אף פעם לא נגמר, רק אנחנו עושים הפסקות קטנות בדרך אצל אנשים שמזכירים לנו למה בכלל שווה להמשיך וללכת.
אז כן, קשה להיפרד.
אבל בכל פעם שאני נפרד, אני יודע שעוד מעט אפגוש עוד מישהו שיזכיר לי שהעולם למרות הכל עדיין עם רוב צדדים טובים ומלא באנשים עם כוונות פשוטות וטובות.
ועם המחשבה הזו אני ממשיך ללכת.
עם כוס קפה חם ביד ועם טעם של ויטנאם בפה עם ריח של עצבות מתוקה.
להתראות ויטנאם המדהימה
