יש משהו משחרר בלתת בעיטה בשיגרה, מהקבוע, מהעיר הגדולה ונוחה שאיימה להפוך למלכודת ציקלון שהגיעה בסוף. אז פשוט עליתי צפונה, אל הירוק האינסופי של צפון ויאטנם.
בזמן שהמרכז המדינה התכונן לסערה, אני התקלחתי בגשם שוטף, כזה שמנקה גם את העולם וגם את הראש.
בהרים פגשתי את שבטי ההמונג, הדאו והזאי. אנשים פשוטים שחיים בקצב של הטבע, ומכניסי אורח כאילו היה בן משפחה. הם הגישו לי פו נהדר ומהביל שלא שלא רציתי לדעת מה היה בתוכו+ תה ירוק וחיוך רחב יותר מכל שדה אורז. האוכל היה כל כך טעים, שבשלב מסוים התחלתי לחשוד שהם מערבבים לתוך המרק גם משהו נוסף וחשוד:)
והנשים? יא- אלה ,יפות כמו הנוף מסביב. עם זוג
עיניים שחודרות כל סוג של לערפל, ויכולות לגרום גם לקערת אורז דלוחה להיראות רומנטית עם כוכבי מישלן.
אז אולי אין לי בית קבוע בנתיים או לו”ז מסודר אבל יש לי תיק שלאיטו מתמלא בריחות, אנשים, וטעם של גשם טרי.
ואם תיתקעו פעם בגשם -אל תברחו. תנו לו להרטיב אתכם קצת. לפעמים, דווקא שם, בין הבוץ והחיוכים, מחכה לכם החום האנושי הכי אמיתי.
הידיים שלי חופשיות בטוח, אבל הלב- מלא.
