במשך חודשים ארוכים הייתי רק אני והדרך. ההרים היו חבריי , הרוח יללה ודיברה במקומי, הלילות התמזגו לבקרים ברצף בלי צורך להסביר דבר לאיש על איך זה אפשרי. הייתי זר בכל כפר, עיר, טרמפ ורכבת, ובכל שניה ביום וזה בסדר. כי להיות לבד זה לא להיות בודד, זה פשוט להיות עם עצמך.
ועכשיו חזרתי. הרחובות מוכרים, והקולות רועשים יותר משזכרתי. ההתרגשות רבה, כשאני מדבר עם הורים על הילד שלהם שגדל ורק רוצה לחזור לשחות.
אני שמח על המפגש הטרי. הרוב שואלים המון שאלות, רוצים לשמוע סיפורים. אני מנסה לספר, אבל זה נתקע באמצע.
איך אפשר להסביר שקט של מפל שקפא ברגע? איך אפשר לתאר מנת אוכל כה מענגת שלא טעמתי בחיי. ואיך מסבירים למישהו או לאמא שלי, שישנתי מעולה עד מאד בתחנת רכבת נטושה כל הלילה.
המעבר חד, מאדם שצופה מהצד על המקומיים, לאדם שהוא שוב חלק מהכלל. לשמחתי לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא חום, כי הוא כאן בכל פינה בין משפחה וחברים. אבל משהו בי עדיין רגיל למסע, לשתיקות, לדרך הפתוחה, לתפוס טרמפים.
אני מחייך בעיקר בתוכי. מתרגל מחדש להיות “כמוהם”, לפחות לזמן מה. אבל אני יודע—יום אחד, כשהרוח שוב תקרא לי, אזוז לי שוב. כי מי שטעם את טעמה של אבקת השלג בדרכים תמיד ישאיר תיק עם דרכון מוכן.
בתרבות היפנית ישנם המון מושגי יסוד פילוסופים, עמוקים ופרקטים, כגון: איקיגאי, קאייזן ווואבי סאבי ועוד ועוד.
בזמן השהות ביפן התחברתי ולמדתי עליהם והמון התחבר לי.(בעיקר עם האופי העממי המיוחד שיש ביפן)
התאהבתי במושג: וואבי סאבי – היכולת לראות יופי בפשטות, בבלתי מושלם, בחולף. המסע לימד אותי שהחיים לא צריכים להיות מסודרים כדי להיות שלמים. שהקמטים בעור מספרים סיפור, והקרע בחולצה מראים על אתגר שעבר, שהמשפטים הלא-גמורים הם לעיתים הכי אמיתיים וכנים.
אני מנסה לזכור שגם בבית , בתוך השגרה בין הלקוחות(המדהימים שלי
) אפשר למצוא חופש אם רק לומדים לקבל את הדברים כמו שהם—לא מושלמים, אבל יפים בדיוק בגלל זה.
