יום 21
השלב הזה שזה הופך מעוד קפיצה לחול למסע אחר מתחיל אצלי בערך אחרי שלושה או 4 שבועות.
עד אז זה עוד טיול של תייר שהולך בדרך הסושי הגנרית, לא שזה רע כ"כ זה פשוט שלב שצריך לעבור. בנתיים הבנתי, למדתי על בשרי ובעיקר התאהבתי בעם היושב בארץ השלג הגדול.
אין זו מדינה עם הנופים הכי יפים, גם לא עם ההרים הכי גבוהים, ממש לא.
זו מדינה שהכל בה הפוך כמעט מכל המהות של העולם המערבי ובעיקר בישראל.
וזה מדהים.
יפן היא כיום אחת המדינות הכי מתויירות בעולם וזה לא מנופי העמקים והיערות הקסומים, אלא בעיקר מהערך הנוסף שיש לה להציע. תרבות, עומק היסטורי, האוכל המטריף, הסדר המופתי, הצניעות והשקט(כל הדברים שאין במערב).
וזה משהו ששום מדינה בעולם לא הצליחה לעשות חוץ מהם, למשוך עשרות מיליוני אנשים לסוף העולם בגלל עושר תרבותי נטו.
הניגודיות היא החלק שגם מושך אותי ולעיתים גם בהחלט משעשעת. הסתירה בין הקדימה(הרכבת הכי מהירה בעולם) למסורת(עדיין משתמשים כאן בפקס!).
והקטעים הביזארים שצצים כל יום מחדש לדוגמא: מעבר חצייה ברוחב של מטר! ואף אחד לא עובר עד שיש ירוק או הקטע הלא נתפס שנשמע דימיוני ץ. שדה התעופה באוסקה, מחזיק בתואר שמתאר את יפן לגמרי. החבר'ה שם לא איבדו שום מזוודה במשך 30 שנה, 30...!
יש כאן נשים כ"כ יפות שזה לא מוסרי בעליל שהן קיימות בכלל
, לעומת זאת, היחס לאישה ביפן הוא במילים עדינות, לא משהו...
מדינה כ"כ שקטה עם יופי ואסתטיקה שיש רק באגדות, סוחבת על גבה סימני צלקות עם ימים אפלים של אסונות טבע תנכיים, 2 פצצות הכי ידועות בעולם ועבר צבאי שאולי המשטר הנאצי היה יותר רע.
מה שכן ברור לי עכשיו, שיש פה כמה נושאים שלא מדברים עליהם עם המקומיים ואם כן, צריך בעדינות. הפצצות שהוטלו, נשים והיחס אליהן, ומה שהיה באזור המזרח הרחוק לפני מלחמת העולם השניה.
אמש כשנדדתי ברכבת מחור אחד לחור נידח אחר, היו איתי כמה מקומיים שישבו איתי ברכבת המחוממת. הם היו נמוכי קומה, חביבי רוח ומחויכיי עיניים וששאלו מהיכן אמרתי תל- אביב-סאן, אחד שאל בתמיהה באיזה מחוז ביפן זה? כי הוא לא מכיר, אז זרמתי איתו ושיקרתי ואמרתי שזה באיזה אי נידח שהמצאתי במהירות שהפתיעה גם אותי.
השני שאל אותי בשקט, זה אתה מהמדינה שבמלחמה? עניתי כן בשקט. ולא הוספתי.
כשהבנתי שאין לי יותר מה לומר לו, הפנתי את המבט לחלון הגדול לנוף המושלג, כי באסה לדבר על מלחמה באמצע הנדידה. ופתאם גל של געגוע למילואים ולתל אביב שטף אותי.
היפני השני שם לב לתשובתי הקרה, הוא לקח את ידו ושם אותה על ליבו ואמר לי שהוא מבין ועצוב לו שעברה עלינו תקופה כה נוראית ושיש המון יפנים שמזדהים עם האבל שלנו. שאלתי איך הוא יודע מה עבר עלינו, ענה לי שזה היה ועדיין בחדשות והוא נזכר שזה היה ב7 לחודש ומאז הוא עוקב.
לפתעי הבנתי שיש לנו וליפנים קצת מן המשותף, (אבל ממש קצת) שני עמים עם עבר לא קל ועצוב. שני עמים שתמיד ידעו לקום על הרגליים עם כל הכאפות שקיבלו לאורך ההיסטוריה, ידעו להרים מבט אל העתיד ולהמשיך בגאון למרות העצב הגדול.
זהו.
ככה נפרדנו כשהוא כמו יפני אמיתי קד לי קידה עדינה לשלום, ואני כמו ישראלי עושה פדיחה שגרתית, וצועק לו לשלום: אריגטו חביבי!
ואז מבין שאני לא תייר אלא כבר נווד.
שבת שלום ולעוד שבועות מלאי יפן.
