3 חודשים בדרכים.
לא יכול לסכם את שהותי ביפן כי את יפן אי אפשר לסכם, זו משימה בלתי אפשרית לתמצת מדינה שמתנהלת ביקום מקביל, זו מדינה שהתאהבתי בה ממבט ראשון.
אני כן יכול לסכם בכמה כותרות זהב את רגעי 90 יום האישיים שלי בכוכב יפן.
להלן סיכום מהפרקים האחרונים.
* רגע הזהב הזה כשנפלטה לשניה, שורה שובבה וקולנית של פזמון שיר בעברית ברכבת ביפן, ואתה לא שם לב שיצאת הכי טמבל בעולם בשניה הזו...(ביפן לא מדברים ברכבת!)
* רגע הזהב הזה כשאני חושב שמצאתי את הקינוח המושלם ומתברר שהדבר הדוחה והירוק הזה, פשוט מבחיל.
*רגע הזהב הזה כשהבנתי שציוץ הציפורים העדין הבוקע מהרמקול בתחנת הרכבת, זה התמרור יציאה מהתחנה.
*רגע הזהב הזה כשאני מתחיל עם יפנית, דומה לשחקנית קולנוע יפנית, ששכחתי את שמה אבל פרצופה אקזוטי ומיוחד. היא בעלת בית קפה קטנטן בהרים, והיא מסכימה להיפגש רק בגלל שאני חצוף. (תמיד ידעתי שיש יתרון לישראלים
)
* רגע הזהב הזה כשהם קדים קידה. אין לתאר כמה שזה מיוחד.
*רגע הזהב הזה כשאני מלמד ילדים מדהימים לשחות ונותן להם טיפים לשחייה ומבין שילדים בכל העולם מדברים את אותה שפה.
* רגע הזהב הזה כשהיפנית מסעיף 3 זורקת אותי קיבינימאט, כי אני רציני ומתחייב מדי בשבילה. כן בטח, רק אני, אוי שברון הלב.
*רגע הזהב הזה ,מסביב לשולחן וכולם שואבים בקולי קולות את הנודלס כי ככה זה ביפן, חוץ ממני. (חינוך בריטי עד הסוף)
*רגע הזהב הזה כשאני מצליח להשחיל משפט שלם ביפנית ומזמין קפה ועוגה ומבקש את החשבון, איזה סיפוק.
* רגע הזהב הזה כשיצאתי החוצה ומבחין שירדו 2 מטר שלג בלילה אחד.
* רגע הזהב הזה כשאני מבין שאני עוד פעם היחיד בכל הרכבת בלי שיער ועם זקן.
* רגע הזהב הזה כשהמאוורר באסלה המחוממת מאוורר את העכוז. זה רגע של אושר.
*וכשהבנתי שישראל ויפן מתאימות, זה בגלל שהן הכי שונות אחת מהשניה.
