הימים לא נספרים ביומן אלא נצרבים בכפות הרגליים. אסייה נפתחה מולי לא כרשימה של מדינות, אלא כנשימה ארוכה אחת.
רכבות שנמוגות בערפל, שווקים שמתעוררים לפני הזריחה, שתיקות במנזר שמדברות יותר ממילים.
ועכשיו יפן. שוב פעם.
לא כמו הפעם הראשונה, אלא משהו אחר. יודע קצת יפנית בסיסית, אז החוויה שונה לגמרי.
אני עמוק בפנים. כמו שרציתי.
בכפרים שהכביש נגמר בהם בנימוס.
בהרים שבהם הזמן הולך יחף.
ובערים כה מבודדות שאין להן צורך בתיירים מערביים, ולא בכסף שלנו כדי להרגיש קיימות.
לומד שלא כל מסע הוא תנועה.
לפעמים הוא השתרשות. להאט.
להקשיב לרוח דרך חלון הרכבת.
לשתות תה בלי למהר לשום מקום.
לפטפט עם יפנית כ"כ יפה, שבגללה כמעט איחרתי ת'רכבת. לא הבנתי על מה היא דיברה רק הינהנתי בהסכמה.
ולהבין שאתה לא עובר בנוף אלא
הנוף עובר בך.
79 ימים ואני כבר לא מחפש להגיע. רק להיות.
