כמו נדידת החול ברוח.
יש חברות שהן כמו נדידת הציפורים.
הן נמשכות זו אל זו במסלול בלתי נראה, חוצות עונות, ימים ויבשות, לפעמים נפרדות, לפעמים מתכנסות, אבל תמיד יודעות שיש להן שמיים משותפים.
גם אנחנו נודדים, בדרכנו שלנו.
בין מדינות, אהבות, אכזבות, חולות ומלחמות.
זה כמו לראות שוב את אותה ציפור שעפה איתי פעם מעל דיונות עמוסות בגרגירי החיים.
חברות מוכרת, שקטה, עם מבט זהה שראה את אותן זריחות כמוני, רק ממקומות שונים בעולם.
הטבע כך נדמה לי, מלמד אותנו על נאמנות עדינה מהי.
לא להיאחז, אלא לזכור. לא להישאר במקום אחד, אלא לזוז ולהויות בתנועה אבל לשוב מדי פעם אל מה שיקר באמת.
וכמו החולות שנעים ברוח גם חברות ארוכת שנים משתנה, נעה, מתעצבת עם השנים.
לא תמיד מדברים(גם זה בקושי
), לא תמיד רואים זה את זה אבל כשנפגשים כל זה נעלם.
כמו ציפור שהגיעה ליעדה הרחוק ופגשה את שותף דרכה, היא מרגישה כמו בבית. כאילו נפגשו רק לפני שעה וכלום לא השתנה.
(התמונה בדיונה הגדולה בדרום, אי שם בין שום- למקום).
