היום, בדרך היורדת אל הכפר חלפתי ליד הרוג’ומ הזה. איכשהו יצא שזה המסלול הקבוע לקפוצ’ינו היחיד בכל האזור, מההר לחוף לוקח 45 דק, וחזור כשעה טיפוס מחמם רגל, לב וכליות לפסגת ההר. אבל מה שמיוחד הוא החלפת המסרים עם אנשי האזור שטרם פגשתי, עד היום.
במשך כמה שבועות, שמתי לב שמישהו מסמן את מיקום הרקפות ברוג’ומ ותמיד זה ב- 4 אבנים בלבד ותמיד שתיים גדולות ושתיים קטנות, למה? אין לי שמץ. והכל כדי שמכוניות לא ירמסו את מקבץ הפרח היפה.
העתקתי את המנהג הנעים, והרחיב את ליבי שיש באזור עוד מגיני פרחים. וכך היה, בכל כמה ימים הנחתי גל אבנים ענקי(מגזימן כהרגלי
), ולאחר כמה ימים מישהו היה בונה גל בסמוך לשלי, (4 אבנים) יעני מעביר לי מסר שביחד נגן על הרקפות.
ימים חלפו, רוחות נשבו, קצרו ימי השמש, נעלמו ביחד עם החום הים תיכוני, שהחליף את מקומו לקרירות סקנדינבית.
הגעתי לבית הקפה שבסמוך לים. המקום שקט, מאד. חג היום ביוון, והגריסים קמים מאוחר והכל נראה בבית קפה כמו בהילוך איטי, בחוץ חורפי ורומנטי להחריד…
אחרי שעה ניגש אלי איש גבוה, נאה(מזכיר את טום קרוז אבל עם זיפים:) וצעיף אפור ומשובלל סביב צווארו בצורה שלא הבנתי אף פעם איך זה נעשה כה מסודר! אוף! חשבתי לעצמי, בטוח צפונבון מסוג כלשהו, ושאל לשלומי מתוך נימוס יווני, מתברר שהוא הבעלים של המקום והסתקרן על מעשיי בחור הנידח הזה.
שיחה קצרה החלפת פייסבוקים, ומיד גולשים למכבי ת”א/אריס סלונקי, ועלילותיהם של גאליס, יאנאקיס וג’מצ’י
כמובן. הוא הבחין בתמונה בנייד שהיה פתוח על השולחן, שאל מי צילם, עניתי לו שאני ומה הקטע של התמונה. ושאני ועוד כמה מצ’וגעים לפרחים מעבירים מסרים דרך האבנים ואני לא מבין למה רק 4 אבנים. נפרדנו והוא איחל לשלום בדרכיי בחזרה להר. בנתיים, עוד מנת קפאין, עוד 2 עוגיות מלומקרונה טעימות בצורה לא הגיונית בעליל, ובאמצע גם הספקתי שיחה זריזה עם חבר מהארץ, התייעצות על ציוד חורף לפני הנדידה ליעד הבא בשבוע הבא. ביקשתי חשבון.
המלצרית הביאה לי חשבון עם פתק שובב, באנגלית שבורה מהבוס המצועף שלה, שהלך לפני חצי שעה.
“נתראה בהרים, יחי הרקפות, ותמשיך עם גלי האבנים. ארבע? כי זה ביחד עם בתי, אני שם שתיים גדולות והיא קטנות”
זה היה היום שלי וזו יוון,
מלאת הפתעות, שבילים היורדים אל הים ועוגיות מדהימות!
(בתמונה רוג’ומ של מתלהב
וגל 4 אבנים)
