חודש של נדודים באסיה, ואתה מגלה שהזמן הוא לא רק גנרי, אלא הוא סוג של תרופה. ככל שהוא חולף, הוא מקלף מעליך שכבות ישנות: פחדים, ציפיות, הרגלים, דברים שדבקו בלי ששמת לב. ובכל יום שעובר, אתה נהיה קצת יותר קל. קצת יותר אתה.
בקוריאה, המסע כבר לא “מסע מתוכנן”, כזה שמסמנים בו נקודות על מפה. לא. הפעם זה מסע מהזן האחר, בלי יעדים, בלי “חובה לראות”, בלי לקרוא לילה שלם על מסלול בהרים.
נותן למדינה להוביל. נותן לטבע לסמן כיוון.
נותן לנדודים להחליט בשבילי מה הדבר הנכון עכשיו.
וככה מצאתי את עצמי בעיירה קטנה, על שפת נהר שקפוא בחלקו ויפה ברובו, קורא את קוריאה ומנסה לראות שיש בה גם חורף וגם לב.
מלמד אנגלית בבקרים, על תקן שיפוצניק אחרי הצהריים. ומקבל לינה בתמורה וחיוך מבעלת הבית כאילו תיקנתי להם את הנשמה.
במקום שבו כמעט אף אחד לא יודע אנגלית, אתה מגלה שאנשים מבינים דברים אחרים:
עיניים.תנועת יד. לב פתוח.
וכשאין תיירים כמעט, אתה נהיה לא “עוד אחד”, אלא האחד. ההוא עם הזקן המוזר שמדבר שפה אחרת. ההוא שמלמד בכיתה. ההוא שמתקן ריצפה שנשברה לפני שלוש שנים ואף אחד לא טרח לגעת בה.
ופתאום המקומיים, עם השקט האסייתי הממכר נותנים לך הרגשה שאתה לא רק זר זמני, אלא אתה חלק מהסיפור שלהם לשבוע, לחודש, או עד שתמשיך הלאה.
יש אומרים שדווקא כשאתה מוותר על התוכנית הרגילה, המציאות מכינה לך תסריט ותפריט מהסרטים
ואני? אחרי חודש של נדודים, מגלה שוב כיצד העולם מתכנן אותי מחדש.
מוריד חסמים. פותח נשימות. מגלה רמות של חריף שטרם טעמתי, מכיר אנשים שאין להם שום סיבה להבין אותי ובכל זאת הם מבינים.
ובסוף, אולי זה לא המסע משנה אותך, אלא אתה נותן לעצמך סוף סוף הזדמנות להשתנות.
