54 ימים אני בדרכים. לא סיפור גבורה ולא בריחה גדולה. קמתי, ארזתי כמו שאני רגיל ויצאתי לשביל באסייה: וייטנאם ריגשה אותי, הונג קונג סחפה אותי ובקוריאה אני מתאהב בכל יום מחדש. הרבה נופים, הרבה אנשים מלאי טוב, ומטעמים שאין לי איך לתאר את טעמם הבלתי נשכח, אבל בסוף אתה סתם אדם במקום שלא שואל מי היית קודם וגם לא מעניין אותם. זר טהור.
שואלים אותי בהודעות איך אפשר ככה, באמצע החיים, לצאת לבד.
ואני עונה:
כל אחד והזמן שלו, ומי קבע מה זה אמצע?
כל אחד והזמנים והדברים שחשובים לו.
אין נכון ואין לא נכון, יש בחירה, ויש מה שאתה מוכן לשלם עליה. לא מוכן לשלם? גם עובד, אל תתפלא שאין לך חשק לקום בבוקר.
כרגע אני גר אצל לוכדי סרטנים על שפת ים יפן, עוזר להם בניקוי הסרטנים ובהסברים על השפה העברית התנכית( הם נוצרים אדוקים) בתמורה קבלתי יחידת דיור קטנטנת, שיושבת ממש על הגלים המתנפצים. בערב שומע ת'גלים, בלילה חולם על המעמקים ובבוקר מקבל ריח של ים לפנים.
זה לא משהו ששוכחים. לא בחיים.
עוד מעט אני מסיים את המסע בקוריאה, ממש עוד רגע יוצא להרי המרכז להתנדבות במנזר בודהיסטי. הוזמנתי לשמחתי ע"י נזיר מקומי שהבין שאני זר אמיתי לחיות עם חבריו מגולחי הראש עוטיי הגלימות, שמאמינים באמת בקארמה, שמקבלים באמת את כולם לבית התפילה וכמובן לסתום ת'פה רוב היום זו האג'נדה שלהם.
איך זה יהיה? לא יודע. אבל מתרגש כן. ומחייך לעצמי. כי מי שמעז להתרגש, גם אם הוא לא מבין מדוע, הוא חי.
אז לחיי התרגשויות מחודשות:)
בתמונה: הדירה הימית שלי בקוריאה.
