לפני שיוצא לנדידה הגדולה ועוזב את העיר עד לעונה הבאה. החלטתי שוב לטפס להר(רית) ולשהות כמה ימים בשפיץ של ההר הכי יפה בארץ.
השקט הרועם כאן כה שונה מהרעש בעיר. הוא ממכר, ממלא ובעיקר מעלה חיוך וקצת אופטימיות לשנה הלא פשוטה הזו.
שבוע הבא אסיים את עונתי בת"א ואפרד מתלמידיי המהממים וההורים שלהם. המרגשים כהרגלם
ואחרי זה אצא למסע כמו כל שנה ליעדים מרוחקים, ואצלול עמוק לתוך תרבויות שונות ומסקרנות.
אז השנה החלטתי להצפין ולהתחיל את הנדידה ב הררית, זן מיוחד של אנשים גרים במקומות הלא שגרתיים. המושבניקים/קיבוצניקים שגרים פה, מזכירים לי תמיד את הטיבטים בטיבט, שם מתגוררים בכפרים הכי גבוהים בעולם והם בעצם הכי קרובים לשמיים מכל אזרחי העולם. כנראה יש לזה השפעה אחרת אין סיבה מדוע הם, תמיד מחייכים, מכניסי אורחים ולבביים ולא משנה מה יש מסביב.
נעים לי כאן ככ שהיום התחלתי, שוב! בכתיבת ספר הילדים החדש(ה 2 בסידרת החולמת) מקווה שבקרוב אוכל להפיצו ברבים.
היום גם, ממוזל שכמותי ויצאתי לסובב משגב, סוג של טרק גלילי משובח ומקומי. משום מה יצאתי בחמישה לחצות היום אז קצת חם אבל לא נורא, המסלול שופע עצי זית עתיקים, נזירות בלבן, אגמים סטייל שוויץ, מנזר מסתורי ונוף ארצישראלי קסום.
אבל איך לכל הרוחות הם החליטו לסגור(היום) את בית הקקאו במושב, עם השוקו הכי קר וטעים בגלקסייה?
ועדת חקירה במיידי.
אז עד לפעם הבאה
שבוע חיובי לכולם.
