יומן יפן- יום 70
בסוף היום זה אנשי האיים ואנוכי.
תחושת הזר, לא מרפה למרות התקופה המשמעותית במסעותיי ברחביי איי יפן. זו זרות מזן אחר שטרם פגשתי שעוטפת ברכות וממכרת עד מאד. היא גם מאתגרת אותי לשאול עד לאן אני מוכן להתמסר? עד לאן אתן לחיים המסתוריים של המקומיים לחלחל לתוכי. יש פעמים שאני מרגיש בהיי, מהחום שאני מקבל מהיפנים, ויש לעיתים גם תחושה הדומה לשחייה בלב ים, אין חוף באופק, אין תחושה של איפה אפשר לנוח. קצת לא נוח אבל לא נורא.
זה לא קורה הרבה, אבל קורה. מעין שאלה ש
ל כמה אני מוכן לצלול לעומק היפני. כמה עוד אפשר? ובכן אפשר והמון. רבדים חדשים מתגלים לי כל יום מחדש, שברקע תמיד הפידבק הזה, של הזר בכוכב אחר. שמקבל אותי כמו שאני למרות השונות הגדולה הפיזית והתרבותית.
מה שעוזר לי תמיד, למצוא חוף מבטחים הם העוגנים שלי.
מוזיקה ישראלית באוזניות, ספר בעברית, וכתיבת הספר החדש. ובכל פעם שאני מתחבר לאחד מהעוגנים אני מוכיר תודה על זהותי מישראל ומוצאי ובשפת האם העברית שלעולם לא אסתיר, ההפך, גאה בה.
תתפלאו אבל כמעט ולא מכירים את ישראל כאן, ואם כן, יש להם המון שאלות ותהיות על מה, כמה ואיך.
ובנימוס היפני הכה אופייני הם יחמיאו, עם קידה רכה ויבקשו עוד לדעת על מוצאי כיהודי, ושפת אימי.
כי ככה זה בכוכב אחר, הזר הוא אני,
אין דבר כזה ארץ זרה
כי אני הוא הזר ולא הם.
סופש נעים וחיובי שיהיה לכולנו.
